הגדרה מחדש של ה"נורמלי"


מחקר חדש התומך בעקרונות מזעור נזקים מצא כי זה לא תמיד הכי נכון להיפטר ממה שנחשב "סימפטום". ניתן ללמוד כי אנשים לומדים לחיות עם שמיעת קולות, כי רגשות אובדניים שכיחים יותר ממה שאנחנו מבינים ויכולים להיות חלק מצורך בשינוי וכי דיכאון עשוי להיות חלק מתהליך יצירתי. לעיתים פרנויה היא סימן להתעללות או שיקוף רגישות לתקשורת לא-מילולית.
 

פציעה עצמית היא לעתים קרובות דרך יעילה להתמודד עם טראומה קשה והאמונה שהיקום או אלוהים מדבר איתך משותפת לדתות רבות בעולם.
 

מצבים מאניים יכולים להיות בריחה מנסיבות בלתי אפשריות בכדי למצוא אמיתות רוחניות עמוקות. אפילו התאהבות לעתים קרובות מרגישה כמו שגעון.
 

חוויות אלה הן יוצאות דופן ומסתוריות ויכולות לעשות את ההליכה לעבודה או לבית הספר לבלתי אפשרית. אבל אולי במקום לדכא אותן עם תרופות חזקות, ניתן לכלול אותן כחלק מהמגוון הנפשי של האנושות? אולי הן שוות מחקר לגילוי משמעותם ומטרתם בעבורנו?
 

יכול להיות ששגעון הוא כמו אתגרים אחרים בחיים ומציע לנו הזדמנויות לצמיחה, התפתחות וגילוי עצמי?
 

בתרבויות רבות, קיים שיעור טוב יותר של התאוששות ממצבים קיצוניים ע"י קבלתם בברכה, "מנרמלים" את החוויות ולא מנדים אותם.
 

כל החברות צריכות למצוא מקום למי שעובר חוויות של שגעון.
 

כדי להגדיר מחדש את הנורמלי, הקהילות שלנו צריכות לדבר יותר בפתיחות על סבל נפשי ועל מגבלות הטיפולים הפסיכיאטריים.

"יציאה מהארון" עם השוני הנפשי שלנו יכולה להוביל את הדרך לשינוי חברתי.
 

"אין דרך לאהבה, האהבה היא הדרך"
 

לתיאום פגישת ייעוץ
פנייתך התקבלה