את מי להאשים? את עצמי? את הביולוגיה שלי?
אף אחד?

 

אם הביולוגיה והכימיה של המוח הם לא ה"אשמים" בתסמינים החריגים, האם זה אומר כי האשמה היא עלי? האם זה בגלל מוח "פגום" או התנהלות שגויה?
 

אבחנה פסיכיאטרית יכולה להיות הקלה עצומה לעומת האשמות עצמיות על עצלנות, חולשה, או זיוף מחלה.
 

מחשבות על הפחתה במינוני התרופות או החלפתם או גמילה מהם יכולה להעביר מסר מבלבל. דיבור על נושא התרופות יכול לשדר כי הסבל שלך לא נורא ואתה יכול להסתדר בלי התרופות. מצד שני, ניסיון גמילה כושל, מייצר הרגשה של כישלון ומציף רגשות אשמה שלא התאמצת מספיק ובושה שזוהי גם הסיבה השכיחה ביותר לאובדנות.
 

החשיבה שאלו הן האפשרויות היחידות, עם או בלי תרופות משאירה אנשים חסרי ישע ולכודים במערכת בריאות הנפש – גישה של הכל או כלום. זוהי גישה בעלת השלכות הרסניות.
 

תעשיית התרופות מנצלת את הדילמה הזאת ומעבירה מסרים פרסומיים שהמסר שלהם הוא שבמידה והכאב הוא אכן רציני ומאיים, יש צורך בטיפול תרופתי ובמידה ואינך מוכן לטיפול תרופתי אתה ברשות עצמך ודן את עצמך לסבל ומסכן את חייך.


 

כל אדם צריך תמיכה, לכל אחד מאיתנו יש את החלקים של חיינו בהם אנו מרגישים חסרי אונים. כולנו צריכים ללמוד איך לאזן אחריות אישית עם היכולת לבקש עזרה.
 

העצמה עצמית משמעותה להסתכל מעבר לנקודת מבט צרה זו ולאמץ הסתכלות רחבה יותר על הנושא.
 

לא צריך להאשים את המוח בכדי לזכות בחמלה והתחשבות.
 

מכיוון שלמדע ולרפואה אין תשובות, זאת האחריות של כל אדם להבין ולקבל כלים לחזור אל חייו ולא להישאר בחוסר אונים ולאבד את זכות הבחירה.
 

זכור! ידע זה כח ולקיחת אחריות פוטרת מאשמה.

במידה ואנשים שואלים לשלומך, זו ההחלטה שלך מה לומר או לא לומר:

"אני ניצול טראומה", "אני חווה מצבי קיצון", או "אני שונה מאשר רוב האנשים, ואני עדיין לומד להבין את זה", "יש לי הפרעת נפש" - או שלא לומר דבר בכלל.

חיבור עם מתמודדים שחוו או עדיין חווים חוויות דומות לשלך, כגון קבוצות תמיכת עם מתמודדים או אפילו ברשת האינטרנט, יכולים להיות כלים מכריעים שיעזרו לך לייצר מודעות של החלמה ולהחלים.

 

חווית הסבל שלך היא אמיתית ומפחידה, בין אם אתה מחליט לקחת תרופות או שלא.
הרגשת חוסר האונים והצורך שלך בעזרה לא אומרים שאתה אדם שבור ומסכן או שאתה קורבן פסיבי של הביולוגיה והגנטיקה שלך.


ההסברים שאתה מקבל או נותן לעצמך כגון שימוש בסמים, טראומה, רגישות יתר, או הארה רוחנית תקפים בדיוק כמו כל הסבר אחר, למרות הסיבות באשר הן, אתה עדיין ראוי לעזרה ולא לאשמה, גם אם אתה לא מאמין שהמוח שלך הוא לא נורמלי, וגם אם אתה חושב מחוץ לשפה המקובלת והטרמינולוגיה של הפסיכיאטרית של הפרעות נפשיות אתה עדיין ראוי לעזרה. 
 

לתיאום פגישת ייעוץ
פנייתך התקבלה