הניסיון של כל אחד שונה

 

אין נוסחה או שיטה אחת שתתאים לכולם בכל הנוגע לגמילה מתרופות פסיכיאטריות.
מה שיתאים למתמודד אחד ייתכן ולא יתאים לשני. מדריך זה מציג תוצאות שהתקבלו מניסיונות של מתמודדים רבים שתיעדו את ניסיונם למחקר בסיסי תוך כדי איסוף של מידע משמעותי אשר יכול להפוך את התהליך לפחות מסובך ומפחיד.

 

אנשים רבים נגמלים בהצלחה מתרופות פסיכיאטריות, עם או בלי הדרכה, בעוד שאחרים מתקשים מאוד להיגמל אפילו עם הדרכה וליווי צמוד. רבים ממשיכים לנטול תרופות פסיכיאטריות כי היתרונות מבחינתם עולים על החסרונות. אבל הרבה אנשים בסופו של דבר ימשיכו את השימוש בתרופות פסיכיאטריות מבלי לחקור, רק בגלל שהם לא שמעו על דרך אחרת ואינם פגשו אדם שהצליח להחלים.
 

כאשר אנו מסתמכים רק על מידע שמגיע מהרופא המטפל, המדיה ומקורות המידע הפופולאריים, זה יכול להראות כדבר נראה בלתי אפשרי ומסוכן אפילו לדמיין התמודדות עם עוצמות הרגש המאיימות שלנו ללא תרופות פסיכיאטריות.
 

אולי אף פעם לא שמענו על מישהו שעובר מה שאנחנו עוברים בלי טיפול תרופתי, אולי מרשם מרופא הוא הוכחה בשבילנו ובשביל יקירינו הדואגים שאכן יש לנו בעיה אמיתית, אישור רפואי למצבינו יכול להיות ההתייחסות הרצינית היחידה שקיבלנו לבעיותינו.
 

מתמודדים רבים מדווחים כי נטילת התרופות בעבורם היא הדרך היחידה לקבלת הכרה והתחשבות מהסביבה לכך שהבעיות שלהם הן אמיתיות ורציניות ועלולות לצאת מכלל שליטה ולסכן חיים.

 

כאשר כולם סביבנו למדו לחשוב שהתרופות הן הפיתרון היחיד שמרפא ומפסיק את התסמינים והן הכרחיות להחלמה, סירוב לנטילת תרופות פסיכיאטריות, יכול להוות איום על הסביבה המתוחה גם כך, סירוב לנטילת תרופות פסיכיאטריות כמותו כהתנגדות לטיפול והבעת אי אמון. החלטה שכזאת, עלולה להצטייר מבחינת הסביבה כאי שפיות וההשלכות לכך לרוב יהיו משברי אמון קשים, עירוב רשויות החוק ואיומים של טיפול בכפייה המלווים בהתפרצויות זעם ואלימות מילולית או פיזית.
 

ישנם שמעידים כי התרופות הפסיכיאטריות אכן עוזרות לפחות לחודשי המשבר הראשוניים, אבל רובינו לא מבינים איך התרופות באמת עובדות כי אף אחד לא טורח להסביר לנו או שלא לוקחים אותנו ברצינות. לרוב לא יספרו לנו מהן האלטרנטיבות האחרות לטיפול ולא יסמכו על שיקול דעתנו.

 

חלק מאיתנו מצא שהתרופות לא מועילות לו, במקרים רבים התרופות אפילו החמירו את הבעיות או שייצרו בעיות חדשות שלא היו קיימות מלכתחילה.
רבים מאיתנו מנסים להיגמל ולחיות בלעדיהם ומכיוון שהחלטות מהסוג הזה אינן לרוחם של רוב הרופאים הפסיכיאטרים ושל הסביבה הקרובה (משפחה וחברים) אנו נאלצים להתמודד לבד עם הניסיונות.

 

מתמודדים רבים נקרעים בין הסיכונים שבנטילת התרופות ובין הסיכונים של גמילה מהן, חלקנו לוקחים תרופות מרובות וחושדים כי לא צריך את כולם.
חלקנו אולי שוקלים להיגמל אבל זה לא הזמן הנכון בשבילנו, וחלק ניסו להיגמל בעבר ללא הצלחה, חוו סימפטומים מאיימים, והחליטו לחזור ולנטול תרופות לעת עתה מתוך פחד.


 

הנתיבים לריפוי שלנו הם ייחודיים כי מבנה האישיות שלנו ייחודי, הסביבה בה אנו חיים ייחודית והסיבות למצב שהגענו אליו שונות. לחלק מאיתנו אין צורך לעשות שום שינויים בחיים אלא לגלות סבלנות ולאפשר לזמן לעשות את השינוי עבורנו.
 

ייתכן שיהיה צורך לבצע שינויים קיצוניים בתזונה, עבודה, חיי משפחה, או יחסים; ייתכן שנצטרך להתמקד יותר בטיפול עצמי, ביטוי, אמנות, ויצירתיות; לאמץ גישות אחרות כמו קבוצות תמיכה, תרפיה, צמחי מרפא, דיקור, או הומיאופתיה; או למצוא עניין בחיים חדשים כמו לימודים, חיבור עם הטבע או חיבור לדת.

 

אנו עשויים לגלות כי הצעד הראשון הוא קבלת מנוחה מועילה, מדריך או מטפל שאנו מתחברים אליו בכדי שיעזור להוציא מאתנו את המוטיבציה להחלמה. כדאי להפנים שאנו מוכרחים להפסיק להשתמש בסמים או אלכוהול או כל משנה תודעה אחר.


סדר העדיפויות שלנו הוא שונה. יכול להיות שלמצוא בית או עבודה חדשה יתרום להחלמתנו; ייתכן שנצטרך להקים רשתות תמיכה של חברי נפש אמינים ולא ביקורתיים או שיפוטיים.
אנו זקוקים לתקשורת כנה ואמפטיות בכדי לשתף בביטחה אחרים במה שאנחנו עוברים.
תהליך ההתמודדות מרגיש לרוב כתהליך מסתורי שרירותי ומאיים, גישה של קבלה וסבלנות הינה חיונית להחלמה מכיוון שהלמידה מתבצעת באמצעות ניסוי וטעייה.

 

היות וכל אחד מאיתנו הוא ייחודי, מציאת הדרך המתאימה לנו, יכולה להרגיש כמו ניווט במבוך, אנו הולכים לאיבוד ומוצאים את דרכנו שוב, לומדים מטעויות ומשרטטים את המפה שלנו תוך כדי תנועה.